נישה

כאילו לא מספיקה החשיפה המובנית בפרסום בלוג, יצא שגם הדברים שאני כותב עליהם די אזוטריים, מחשבות פרטיות שנובעות ממרחבים (מנטליים ומחשבתיים) אינטימיים.

לקח לי זמן למצוא מוטיבציה מוצדקת לפרסום דברים שכתבתי וצילמתי.

ההצדקה הראשונה הייתה טכנית. הרשתות החברתיות פוגעות באיכות התמונה, וכאן אפשר להעלות תמונות באיכות גבוהה יותר (הגם שלא מקסימלית).

ישנה גם אי נוחות בפרסום תכנים ״נאיביים״ ב״רשתות חברתיות״ שהן למעשה פלטפורמות פרסום, שם או שאתה קונה או שאתה מוכר. בכובע של הבלוג, איני אף אחד מהדברים האלה.

ברגע שהאתר קיבל צורה הרגשתי יותר בנוח לכתוב גם טקסטים. מחשבות קטנות ולפעמים מוזרות.

אם זה מעניין מישהו, זה נחמד.

ואם לא, לפחות כתוב משהו, איפשהו, שלא מנסה לשכנע, לשפר, לשווק או למכור. יש מקום ברשת למחשבות האלה, והן מתקיימות מחוץ למרחב מסחרי. בעיני זאת אמירה בפני עצמה, אולי אפילו מרד.

זה לא מקרי שההוויה הזאת מתקיימת בחיק הטבע, במרחב נטול פרסומות (צרכנות) וסיסמאות (פוליטיקה). באין שני אלה, שהשיח בהם ממושטר ומוכתב כמעט לגמרי, אפשר לחשוב מחשבות שהן ״עצמי״. קטנות וכמעט חסרות משמעות. כמונו בטבע.